הילד המסכן: טיפול ברחמים עצמיים / אבי בוטביה

שלחי לחברה

מאמר מאת אבי בוטביה
 

טיפול ברחמים עצמיים: סעד רגשי בייעוץ ההדדי

הבסיס לייעוץ ההדדי היא התפיסה שאנשים מסתובבים עם מצוקות. לפעמים הם מרגישים מסכנים. לפעמים הם סובלים מרחמים עצמיים.
אחד המאפיינים של המצוקות זה שהן תרות אחר סעד מאנשים אחרים בצורה של תמיכה, פירגון והבנה. אלה הסעדים שאנשים נותנים אחד לשני.
בדרך כלל, כשאנחנו מרגישים מצוקה – אנחנו פונים לאנשים אחרים כדי לבקש סעד.
 

איך עוזרים בצורה יעילה למי שכועס

לפעמים המסכנות מתבטאת בצורה של כעס. לפעמים, חלק מהרחמים העצמיים מתבטאים כעס על חוסר אונים. איך עוזרים ומטפלים במי שכועס ?
למשל: אם מישהו כועס הוא מנסה להצדיק את הכעס שלו. הוא מחפש אנשים אחרים שיצדיקו את הכעס שלו, ולא רק זאת, אלא שיאמרו גם 'מגיע להוא שיכסחו אותו', 'נעזור לך', וכד'. זה הסעד שהמצוקה מחפשת.
הסעד למצוקה אינו בהכרח מעשה טוב או מועיל, אפילו לבן אדם עצמו. כשהוא מחפש סעד זה לא בהכרח מיטיב איתו, זה אפילו מזיק לו.
כך, כשמישהו כועס ומחפש סעד של הצדקה, עידוד ואור ירוק לפעולה אלימה – זה לא טוב לו, ולא טוב לאף אחד. אבל המצוקה מחפשת את הסעד, ובשביל המצוקה זה טוב.
עבור המצוקה – זה כמו גלולת הרגעה.
 

אנשים מבוגרים שמרחמים על עצמם

לפעמים מדובר בילד מסכן, אבל לפעמים מדובר למעשה בבן זוג בוגר – שמתנהג ומרגיש כמו ילד מסכן שמרחם על עצמו.
זו יכולה להיות גם אישה, ' הילדה המסכנה', אבל כדוגמא נעסוק בגברים.
בן הזוג המסכן מחפש סעד למסכנות שלו אצל בת הזוג (או בן הזוג).
 

רחמים עצמיים: איך להבין את התלונה 'אני מסכן'

לרוב מסכנות קשורה לבדידות. כשבן אדם אומר שהוא מסכן הוא בעצם אומר - אכלו לי, שתו לי, לא נתנו לי, לא היה לי מספיק, דילגו עלי, וכו'.
כשהילד המסכן מרחם על עצמו ומחפש סעד – הוא לא בהכרח הוא מבקש את הסעד בצורה של אמירה ישירה, החושפת את המסכנות שלו, האומרת 'אני נזקק', 'אני צריך', 'תעזור לי'. לפעמים התלונה של הילד המסכן היא סמויה.
למשל: ילד נזוף יושב בפינה ועושה פנים עצובות. הוא מחכה שאחד ההורים או שניהם יבואו אליו, יגידו לו שהוא מסכן, וילטפו אותו. או שהוא ממרר בבכי לא תובעני, בכי חרישי, שיש איתו איזושהי הכרזה 'אני מסכן', 'אני מקופח' - בתקווה שמישהו יבוא ויתן לו לליטוף.
 

ילדים מסכנים, רחמים עצמיים ואנשים שמתלוננים כל הזמן

האנלוגיה של הילד המסכן שמרחם על עצמו מדוייקת גם למבוגרים.
עם ילד זה ברור – כשילד יושב וממרר בבכי הוא מחכה שיררחמו עליו, מחכה לקבל איזשהו ליטוף.
גם מבוגרים עושים את זה, אבל לא כמו ילדים. מבוגרים עושים את זה באופן סמוי. הם מתלוננים. למשל, על מחלות: כואב להם פה וכואב להם שם. הם צריכים סעד, הם צריכים עזרה.
אם מבוגר מתלונן או מבקש – כואב לי הגב, או כואבות לי השיניים, מה הבעיה? הולכים לרופא! אבל הוא מבין שאם הוא יתלונן ישלחו אותו לרופא, והוא לא רוצה ללכת לרופא, אז הוא לא מתלונן באופן ישיר, אלא הוא עושה תנועות, הוא נאנח, כך שצריך לנחש מה יש לו. כי מה יש לו ? אין לו כלום ):  הוא סובל מרחמים עצמיים.
או שהוא עושה פרצוף עצוב כל הזמן - זה סוג של בקשת עזרה.
 
לבקשות העזרה למצוקה הנפשית יש אינסוף וריאציות. יכולים להיות המון סוגים של וריאציות – כל אדם עם הוריאציות שלו לביטוי של רחמים עצמיים - מסכנות, תלונות ובקשת עזרה. כולם אנשים שיושבים באיזשהו מקום נזופים, ומחכים שמישהו יגאל אותם מהמצוקה שלהם.
 

איך מסכנות ורחמים עצמיים הופכים לדרמה

המצוקה הנפשית היא סוג של מסכנות, והקריאה לעזרה היא קריאה לעזרה לא אמיתית, כי היא קריאה לעזרה מטעם המצוקה הנפשית. המצוקה היא שקוראת לעזרה.
הבנאדם לאו דוווקא מסכן, אבל המצוקה עושה אותו מסכן, ואז הקריאה שלו לעזרה היא דרמטית, הוא עושה דרמות. בייעוץ ההדדי קוראים לזה דרמטיזציה.
למשל: כשאני עושה כאילו אני כועסת גם כשאני לא באמת כועסת; או לבכות, אבל בלי דמעות, רק איאיאיאי.... או לעשות מחוות של מחלה, להאנח, או לעשות כאילו קשה לי לנשום. אלו התנהגויות שעושות דרמה, ומקורן ברחמים עצמיים.
 

חוסר מודעות למשמעות האמיתית של תלונות ודרמטיזציה

המסכן אינו מודע לדרמטיזציה, ולדרמות שהוא עושה. הוא לא חושב שהוא מרחם על עצמו. זו מין התנהגות כרונית שאפילו לא מודעים לה. הוא לא יודע שהוא קורא לעזרה.
לדוגמא: הנטיה להתלונן על כל דבר – במדינה לא טוב, החדשות לא טובות, האנשים לא בסדר, הכבישים רעים, בית הספר לא טוב.
לפעמים התלונות סמויות. כשבשיחה אומרים 'טוב, זה הנהג הישראלי'. למה מתכוונים ? שהנהג הישראלי הוא נהג לא טוב? מתכוונים שאי אפשר לנסוע בכבישים.
כולם נוסעים, אבל הוא מסכן, לא יכול לנסוע, כי כולם פראים, ירדו עכשיו מעץ קוקוס, ונוהגים ככה ):         הוא מרחם על עצמו.
 
ואם אסביר לבנאדם מה הוא אומר – הוא לא יבין בכלל מה הוא אומר. כי סהכ מה הוא אמר ? הוא לא מתלונן סתם! לשיטתו – אלו עובדות החיים!
 

תלונות ודרמה הן ביטוי למצוקה נפשית – ולא למצוקה אמיתית !

רחמים עצמיים זו תלונה שאין לה מענה בכלל. אי אפשר לשפר, אי אפשר לתקן. זו תלונה שעומדת בפני עצמה, 'על המגדלור', וזה חסר תיקון, חסר סיכוי, ואין מה לעשות עם זה בכלל.
כמו נשים שאומרות 'כל הגברים אותו דבר', או גברים שאומרים 'כל הנשים אותו דבר'.
כולם ככה או כולם ככה.
זו תלונה שבאה מהכיון של דרמטיזציה.
מה הם רוצים להגיד ? הם רוצים להגיד שהם במצב של חוסר אונים שהוא חסר תקנה. שאין מזור למצב הזה.
 
אם מישהי מתלוננת לחברה על בעלה והחברה עונה 'טוב, כל הגברים זה ככה' - אין מה לעשות עם זה. אי אפשר לדבר על זה. אין משהו פרקטי שאפשר לעשות בנדון.
 

למה לא כדאי להתלונן? אין תועלת ברחמים עצמיים?

אם מישהו שואל – למה צריך להיות פתרון פרקטי?
כי אין סיבה לבנאדם לרחם על עצמו וללהג על המסכנות שלו!
אין סיבה לעשות דרמות, כי זה לא מביא אותו למקום טוב. זה מבזה אותו.
זו פעולה שמבזה את הבנאדם, מעמידה אותו במקום לא ראוי, ואין בה תועלת.
 
אם זה היה משהו פרקטי – נגיד מישהו שמתלונן שכואב לו הגב, יש לך איזה רעיון ? אולי כירופרקטור, אולי אתה מכיר איזה שיקוי – זה משהו פרקטי. אם מישהו רק מתלונן אוף, אוף, כואב לי הגב. הוא לא מתכוון שיעזרו לו, זה רק דרמה, בלי תכלית.
 

ההבדל בין ילד מסכן ובין התמודדות בוגרת עם הגורם למצוקה

למשל: אנשים שמקבלים מכה בראש, או אפילו קצת יורד להם דם. יש את אלה שעושים דרמטיזציה, זורקים את כל מה שיש להם ביד, לא מסוגלים לעשות כלום, הם בהיסטריה – כי קיבלו מכה בראש. אם הם מקבלים מכה בראש – כאילו עכשיו נכנסו לו לתוך המוח, הוא כבר נהיה משוגע, ככה הוא מתנהג. לעומת זאת, התמודדות רציונלית וחזקה עם הגורם למצוקה היא לנשום עמוק, לראות שקיבלתי מכה, אם צריך לחבוש - חובשים, וממשיכים הלאה.
לפעמים, אפילו אם צריך תפרים, ויורד דם, אפילו אם כל הפנים מלאים דם  – לא מפסיקים, אלא מסיימים את מה שיש לי ביד. כי אני עסוק. למשל: אם לקחתי כוס משקה, והיא לוהטת, לא אזרוק אותה מהיד, אלא אגיע למקום מבטחים ואניח אותה.
אחכ – אנשים ישאלו 'מה קרה? מה, נפצעת?' ואפשר לאמר להם: 'לא קרה כלום. לא נפצעתי. לא קרה שום דבר.' כי באמת באמת - לא קרה כלום.
ככה זה אצל חלק מהאנשים.
כן! יש אנשים שכשהם מבקשים שייקחו אותם לבית חולים – עושים את זה בשקט, ובלי דרמה. עד כדי כך שלפעמים לא מבינים למה או מה הם רוצים. גם אם יש דם, גם אם הם תופסים את היד. יש צורך בתשומת לב יתרה כדי לרדת לשורש הבעיה, ולהעניק עזרה לאדם אשר נמנע מדרמות, ולא אומר מה שיש לו. 
 
דוגמא נוספת, והפוכה, לדרמות: כשמישהי שורפת את האוכל בסיר אז די, היא זורקת את הסיר. הסיר כבר לא שווה.
 
אלו לא דוגמאות כדי להראות איך להיות גיבור או גיבורה,
אלא כדי להדגיש מהי התנהגות של דרמה, דרמטיזציה.
 

איך מטפלים ברחמים עצמיים ובילדים מסכנים לפי הייעוץ

מהבחינה של הייעוץ – נגיד שאת יועצת ומישהו מתחיל לעשות דרמה, הוא מגזים עם מה שקרה לו, אבל זה חלק מתהליך שבסוף מביא אותו לפורקן ולהגחה – אז יאללה, בסדר, אין גינוי לזה – כמו שאין גינוי לשום דבר. צריך לתת לאדם זמן לדיבורים בלי לעצור אותם. כי לפעמים צריך את הדרמה בשביל הסטארט, בשביל ההתחלה. זה סוג של לנשום כדי אחכ לאמר מה כואב לי באמת.
בתהליך של ייעוץ זה בסדר. הכל בסדר, אבל לזה אין גינוי.
 

ילדים מסכנים לא עושים דרמות !

בדרך כלל ילדים לא עושים דרמטיזציה. כשהם כועסים הם כועסים. כשהם עצובים הם בוכים. זה לא דרמטיזציה. זה ביטוי של המצוקה כפי שהוא יוצא באופן טבעי, נטו. הבנאדם מהצד יכול לראות שהילד במצוקה, והוא יכול אפילו לזהות איזו מצוקה.
מתי זה דרמה ? כשזה סמוי. כשמתלוננים על משהו עקיף, לא משהו שקיים בחיים שלי עכשיו.
 

מה יעזור לילד המסכן

לגבי הילד המסכן – הוא רוצה רחמים, הוא רוצה התחשבות, הוא רוצה שיסלחו לו, הוא רוצה להיות מחובק ומעורסל. זה מה שהוא רוצה להיות - כל הזמן. הוא אף פעם לא פנוי בשביל לתת. הילד המסכן לא יכול לתת כי הוא במקום של חוסר, וממקום של חוסר הוא לא יכול לתת. הוא במקום שהוא צריך לקבל. הוא מסכן, וכאשר הוא מסכן, אין לו מספיק כוח ואנרגיות.
בדרך כלל ילד מסכן יגיד שהוא לא יכול, שהוא עייף. הוא יגיד שהוא לא מבין מה רוצים ממנו.
בנאדם מבוגר שמרחם על עצמו יתלונן על כך שהוא עובד קשה, שאין לו מנוחה, ותלונות דומות – שבדרך כלל אין להן בסיס.
 

כשילד מסכן מתנהג בצורה רכושנית, ולא מוכן לחלוק

הילד המסכן מרגיש שאין לו, ולכן הוא תמיד צריך לקבל,
ואם פעם יש איזה רגע של חסד והוא נותן משהו – אז הוא צריך לקבל על זה תשומות מאוד גדולות של תודה ושל הכרה, כי הוא נתן משהו.
ועוד יותר – כשהוא נותן משהו הוא מכריז על זה, והוא אף פעם לא מפסיק להכריז על זה שהוא נתן. 'אני נתתי, ואני לא קיבלתי כלום. אני רק נתתי, ונתתי ונתתי, ולא קיבלתי כלום' – והוא באמת מאמין בזה שהוא נתן ולא קיבל כלום. וזה חסר פרופורציות הנתינה שלו, כי זה דימוי של נתינה מהכיוון של המסכנות. הרחמים העצמיים אומרים לו שהוא נתן.
 

נתינה בריאה מתוך שמחה

חשוב לדעת שנתינה בעצם היותה - מעניקה המון הנאה לנותן. הוא לא צריך משהו אחר. הוא לא צריך כלום – כי כשהוא נותן הוא מרגיש טוב. הוא מרגיש את עצמו חזק, הוא מרגיש את עצמו רווי. הוא שמח כי הוא יודע שאחכ מישהו יהיה אסיר תודה לו. הוא מרגיש טוב.
אבל אם מישהו אומר 'אני נתתי...', ו'אני נתתי...', ו'אני נתתי...' - זה מיחזור של נדבה קטנה (או לא נדבה, או לא קטנה, אבל מיחזור של נתינה) שהוא נתן, והמיחזור מעיד על מצוקה, על נתינה שהיא לא מרוחב לב אלא מתוך קורבנות.
 

סיכום: מסכנות ורחמים עצמיים אצל ילדים ואצל מבוגרים

מלכתחילה בנאדם מסתובב עם מצוקות,
ולמצוקה יש 3 מופעים עיקריים: פורקן, דרמטיזציה, והתמודדות עם הגורם למצוקה.
 
המופע הראשון של המצוקה הוא פורקן – הצעקה: 'אייי, כואב לי', בכי, צחוק, פיהוק, או איזשהו פורקן רגשי או פיזי המעידים על מצוקה שהיא חוויה מחדש, לא החוויה המקורית, אלא 'אוף, אוף, אוף, נזכרתי במשהו' – גם אם זה משהו שנזכרתי באותו הרגע במקום.
המופע השני של המצוקה היא הדרמטיזציה – כשעושים מנמלה פיל. נגיד מישהו בטעות אכל משהו חריף – ואז הוא קם מהשולחן בבהלה וצועק: 'תביאו לי מים, עכשיו, אני נחנק, מה נתנו לי לאכול, מה עשו לי, אני נשרף, אני נשרף.'
לעומת המופע אצל ילדים, שקורה בלי דרמה. הנכדה שלי אתמול בטעות לעסה גרגר של פלפל שחור. היא בכתה נורא – כל הפנים שלה התמלאו דמעות, וירד לה ריר מהאוזניים ומהפה. כן, קרה לה משהו. וכולם רצו, ואמרו לה לשטוף, ואי אפשר לשטוף. והציעו לה לשתות מים, או לאכול לחם, עד שכבר נהיה בלגן שלם. אבל זה היה אמיתי לגמרי. לא היתה פה דרמה.
לעומת ילד, בנאדם מבוגר יכול לשאת את זה שקצת או הרבה חריף לו בפה, ואין צורך לעשות מזה עכשיו בכי ונהי וצעקות – אלא אם כן מדובר ברחמים עצמיים.
המופע השלישי הוא התמודדות עם הגורם למצוקה – התמודדות רציונלית וחזקה. מין גבורה כזו. 'להיות גיבור', ולהתגבר.
 
 

שלחי לחברה

האתר מוקדש לזכרה האהוב של קלרה וופסי   

הצהרה: מיכל רון איננה רופאה, תזונאית, דיאטנית או נטורפתית, ושירותי היעוץ והליווי מתבססים על ידע אישי ונסיון מצטבר. יש לראות את הכתוב באתר זה כהמלצה בלבד, ובשום אופן אין לראות בו תחליף לטיפול מסוג כלשהו.

WhatsApp icon by Icons8