עקדת יצחק ואמונה בפרשת וירא

עקדת יצחק בפרשת וירא – איך יודעים שהוא סיפור חשוב

כמה סימנים מצביעים על חשיבותו של סיפור עקדת יצחק:

  • עקידת יצחק מופיעה בספר הראשון של התורה, משמע שהמחבר רצה להדגיש את הלקח כאחד היסודות המוסדים ביהדות.
  • עקדת יצחק היא חלק ממחזור הסיפורים על אברהם, אבי האומה, בבחינת לקח לכל צאצאיו לדורותיהם.
  • עקדת יצחק היא סיפור על ילד – וילדים, כידוע, תמיד גונבים את ההצגה. הדבר הכי מפחיד להורה היא האפשרות שיאונה רע לילדו – וזה בדיוק הנושא של עקידת יצחק, שמדברת על הקונפליקט בין אמונה באל ובין החובה שלנו כבני אדם וכהורים כלפי ילדים.

איזה עקרון דתי בסיסי ניסה המחבר המקראי להעביר לנו בסיפור עקדת יצחק?
 

אמונה לפי עקדת יצחק

סיפור עקדת יצחק מנסה להבהיר ולהצדיק את האמונה - הבטחון המוחלט באל ובדרכו, או מה שישעיהו ליבוביץ כינה בשם "ההתמסרות לעבודת ה'" (בספרו 'הערות לפרשת השבוע', עמ' 20).
סיפור עקדת יצחק משתייך למחזור אותו מכנה ליבוביץ "דרכו של אברהם באמונה" (שם), ולמעשה, זהו שיאו של הסיפור. זהו גם המקום המפורש שנזכר בו 'הנסיון' – אותו מבחן של אמונה: "והאלוהים ניסה את אברהם" (כב 1).
 
ומהי אותה אמונה?
לפי האמונה, שעלולה להתגלות כרלבנטית גם בחיי היומיום שלנו, מה שהאל דורש מאתנו לעתים הוא לפעול בצורות הכי בלתי הגיוניות, ואפילו משוגעות, באופן המנוגד לחלוטין את השכל הישר ואת האופי האנושי האישי.
אם קיימת מחד התפיסה כי ה'מציאות' היא אמיתית, ודורשת מאתנו להתנהג בצורה מסויימת, 'סבירה', כפי שכינה זאת השופט אהוד ברק, הרי שהמחבר המקראי מציע כי האמונה באל דורשת מאתנו לעתים, ודווקא בנושאים החשובים ביותר ללבנו ולמהותנו, להתנהג בצורה בלתי סבירה בעליל – כפי שאנחנו רואים בעקדת יצחק.
 

אמונה מול מציאות בעקידת יצחק - לפי הבעש"ט ובספר איוב

הבעש"ט קרא לאותה 'סבירות', או לאותו 'קול מציאותי' "מוחין דקטנות". מדובר על אותה פונקציה מנטלית הרואה ומאמינה רק בגשמי ובמציאותי, ודואגת לקיומנו הגשמי והאישי.
אותו דין ודברים בין תפיסת המציאות המקובלת ובין התפיסה הבלתי סבירה של המציאות אנחנו מוצאים גם בספר איוב. לאחר שאיבד כל רכושו, ושכל את שבעת בניו ושבעת בנותיו, בצורה בלתי נתפסת כמעט עבור אנשים 'סבירים', בוחר איוב לברך את ה': "ה' נתן, וה' לקח, יהי שם ה' מבורך" (איוב, א 21.)
אשתו של איוב, המצרה על האובדן האיום, מייצגת את 'קול המציאות' ומתפלאת מאוד: "עודך מחזיק בתומתך? ברך אלוהים ומות" (שם, ב 9; והפעם 'ברך' כתיקון סופרים, במקום 'קלל').
אדם המאמין בחיים של מציאות, עלול לבחור בסופם של החיים כשהמציאות הופכת לכואבת מדי.
אברבנאל הציע לכן כי במאמר "ויחבוש את חמורו" נתכוון המחבר המקראי לכך שאברהם חבש וכבש את החומריות שבו. במעשה סדום ועמורה בא אברהם בדין ובדברים עם האל. גם הפעם, בסיפור העקידה, כשנתבקש להקריב את בנו יחידו יכול היה אברהם להתווכח עם ה' ולשאול אותו כיצד הוא מבקש ממנו להקריב את בנו יחידו לאחר שהבטיח לו כי "ביצחק יקרא לך זרע" (כא 12.)
 

אמונתו של ר' עקיבא – בהקבלה לעקדת יצחק

אחת הדוגמאות במסורת היהודית להתנהגות 'בלתי סבירה' כזו הינה סיפור מותו של ר' עקיבא. בעת שסרקו הרומאים את בשרו במסרקות ברזל ברך ר' עקיבא את האל ושמח על כי שפר עליו גורלו. תלמידיו התפלאו לסיבת האושר, והוא ענה להם בפירוש המשפט: "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" – בכל מאודך משמע - אפילו נוטל את נפשך. ר' עקיבא אמר שתמיד ביקש למלא אחר אותו 'בכל מאודך', ובעת הוצאתו להורג אכן נזדמן לו למלא את 'ואהבת את ה' אלוהיך... בכל מאודך".
ר' עקיבא עצמו היה באותה סיטואציה שבה היה יצחק בסיפור עקדת יצחק, ובכל זאת, בעת מותו לא התייחס ר' עקיבא למציאות הגשמית – הכאב והמוות, אלא לאמונה הרוחנית ולתפיסה לפיה כל החיים כולם נבראו כדי לפעול לפיה ולקיים את מצוות 'ואהבת'.
 

אמונה בסיפורי אברהם לפני עקידת יצחק

דוגמא מקראית קודמת לאותה התנהגות בלתי סבירה המבוססת על אמונה מופיעה לפני עקדת יצחק, בראשיתה של פרשת לך לך, כשאלוהים אומר לאברהם לעזוב את ביתו, את כל מי שהוא מכיר ואת כל מה שיש לו, וללכת למקום בלתי ידוע: "לך לך מארצך, וממולדתך, ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך." (בראשית יב 1).
הכתוב מדגיש כי מדובר על מקום מגורים – ארצך, על תחושת שייכות – מולדתך, ועל בטחון אישי וכלכלי – בית אביך.
אדם שפוי היה שואל את עצמו בוודאי 'בשביל מה לעזוב את הכל?'
ולפני עקדת יצחק, קודם לכן בפרשת וירא נקרא אברהם להישמע לתביעתה של שרה, ולגרש את בנו ישמעאל למדבר (שם, כא 12) – ובכך הסכים אברהם לוותר לא רק על יצחק, אלא גם על בנו הבכור ישמעאל.
 

התפתחות באמונה עד עקדת יצחק

יש כאן, אם כן, הסלמה בביצוע ה'מעשים הבלתי סבירים' שדורש ה' מאברהם לבצע – בהתחלה אומר לו ה' לעזוב את הכל ואת כולם, וללכת למקום בלתי ידוע; לאחר מכן מורה לו האל לשלח את בנו הבכור למדבר; ורק בסוף, בסיפור עקדת יצחק, מצווה ה' על אברהם להקריב לו את בנו היחיד שנותר – את יצחק.
אם בתקופה המודרנית היה אחד האנשים שאנחנו מכירים מנסה לנהוג כך בוודאי שלא היה זוכה להחשב לאדם סביר.
יש לציין גם כי עקידת יצחק עומדת בניגוד גמור לאופיו של אברהם, כפי שהוא מצטייר במקרא. המסורת רואה את מידת החסד כמידה העיקרית של אברהם. אין מדובר באדם כמו יפתח, השופט הלוחם, שמיוזמתו שלו הכריז כי יקריב לאל את האדם הראשון שיצא לקראתו במידה וינצחו אנשי ישראל בגלעד את בני עמון (שופטים יא 30-31). מדובר באדם שחס על אנשי סדום ועמורה החטאים.
מכאן ניתן ללמוד גם לגבי אופי הדרישה של האל מאברהם בעקידת יצחק, כשה' דורש ממנו להתנהג לא רק בניגוד גמור לרגשותיו, אלא גם בניגוד גמור לתפיסותיו ולאופיו. בעקדת יצחק ה' הורה לאברהם לא רק להקריב את היקר לו ביותר, אלא גם לוותר על המידה העיקרית במהותו ולפעול בניגוד לה.
 

ויכוח עם אלוהים כחוסר אמונה?

אברהם עושה את מה שהאל אומר לו בלי ויכוחים וטענות.
הדבר בא בניגוד בולט להתנהגותו קודם לכן באותה פרשה, בסיפור סדום ועמורה, שם התווכח אברהם עם ה' ועמד מולו באמצעים מאמצעים שונים כדי להציל את נפשותיהם של אנשי סדום ועמורה.
ודווקא כאן, בסיפור עקדת יצחק, כאשר הדברים נוגעים לדבר היקר לו ביותר, חיי בנו, היחיד שנותר לו, אין אברהם מתווכח.
מדוע?
אולי משום שלא מדובר בדבר היקר לו ביותר.
אברהם אינו פוחד מהאל – כפי שלא פחד להתווכח עימו בסיפור סדום ועמורה, אלא הוא מאמין בו.
אברהם יודע מתי מדובר בדבר מה 'מציאותי' שניתן לשנותו, ומתי מדובר בצו האל, ועקדת יצחק אינה נוגעת למציאות, היא נוגעת לאמונה.
הדבר דומה במקצת לאמירה בתוכניות 12 הצעדים למיניהם: "אלוהים, תן לי את האומץ לשנות את שאני יכול לשנות, את הכוח לשאת את מה שאיני יכול לשנות, ואת התבונה להבדיל ביניהם."
 
עקדת יצחק מראה לנו שאפילו בדבר הגשמי החשוב לו ביותר – חיי בנו יצחק, פועל אברהם לפי צו האל, כפי שכיום רבים מאתנו בוחרים לקבל את ההחלטות החשובות ביותר בחיינו, החלטות הנוגעות למקצוע, לבחירת בן/בת זוג או לגידול ילדים לא לפי צו השכל אלא לפי צו הלב.
כאשר מדובר בדברים החשובים לנו ביותר ידה של ה'סבירות' המציאותית על התחתונה.
המחבר המקראי מציע שכך גם צריך להיות.
 

קבלת החלטות כשהאמונה והמציאות מתנגשות

אך הקורא הנבון ישאל – איך אפשר להבדיל? מנין נשיג את השכל ואת היכולת להבחין בין הזמנים בהם ראוי להעז לשנות ממנהגנו, ובין הזמנים בהם ראוי להתנהג בסבירות? מתי צריך להשמע לעולם המציאות, ומתי יש לפעול בהתאם ל'קול אלוהים' שמדבר אלינו? איך אפשר לדעת שעקדת יצחק היא סיפור על אמונה, ולא סיפור על שיגעון?
אשת איוב מספקת לנו רמז כשהיא פונה לאישה ושואלת אותו: "עודך מחזיק בתומתך?" (איוב ב 9.) תפיסתו של איוב היא תפיסה של תום, משמע – תמימות, אך גם שלמות. ראיה אנוכית מעוותת את תמונת המציאות ומקשה על הבנת התמונה הגדולה יותר. התום והתמימות, ההמנעות מנקיטת נקודת מבט מסויימת, אנוכית, מאפשרת לשמוע את קול אלוהים – אותו 'קול הפנימי' שרואה דברים כהווייתם, או להיות מסוגלים, גם במצבים הקשים ביותר בחיים, לברך את האל באמת.
גם פרשת וירא נותנת לנו שני רמזים עבים המצביעים על כוחה של האמונה בסיפור עקדת יצחק.
 

ראיה על חושית בעקדת יצחק

המלה הראשונה בפרשת וירא מקורה בשורש ר.א.ה., ובפרשה עצמה מובאים שני מקרים של ראיה המאפשרת לנו לדעת מהי דרך הפעולה שיש לנקוט בה, ולמעשה, בדיוק בראיה זו מתבטא אופן העזרה האלוהי.
הפעם הראשונה שעזרת האל מתגלמת בראיה מתרחשת במדבר. הגר וישמעאל גורשו אל המדבר. הם גוועים בצמא. הגר בוכה, אבל בנה פונה אל האל – "וישמע אלוהים את קול הנער" (כא 17). מיד לאחר מכן נענה אלוהים לקריאתו של ישמעאל – "וישמע אלוהים אל קול הנער" (שם, 17. הפעם 'אל' ולא 'את') "ויפקח אלוהים את עיניה ותרא באר מים" (שם 19).
האל לא יצר בדרך נס באר, אלא רק פקח את עיניה של הגר! ומרגע שראתה הגר את המציאות כפי שהיא, ולא מתוך יגונה, הופיעה והתבהרה דרך מילוט להצלת חייו של בנה.
כך גם בסיפור עקדת יצחק. אברהם, שלח כבר את ידו אל המאכלת, ואז - "וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו" (כב 13). לפתע פתאום, לאחר שנשא את עיניו, יכול היה אברהם לראות אפשרות נוספת ולמנוע את עקדת יצחק.
קדמה לכך העזרה האלוהית, המגולמת בקריאתו של המלאך "אברהם, אברהם", שבעצמו צריך היה להסכים ולהסתכל: "הנני" (11).
לכן כתוב במדרש בראשית רבה "כולנו עוורים עד שה' פותח את עינינו". האמונה מאפשרת לנו להסיט את מבטנו מהמציאות לפיה עקדת יצחק הינו מעשה איום, כדי להתבונן על מציאות גבוהה יותר.
עקדת יצחק היא סיפור קיצוני מאוד, אבל גם אם לא נלך ככ רחוק – כולנו יכולים, לפי המספר המקראי, כמו ישמעאל, לפנות אל ה'. ואפילו אם נימנע מלעשות כן, ה' ילך לקראתנו ויעזור לנו, אם נסכים להיות קשובים.
 
© מיכל רון, נובמבר 2006

הצהרה: מיכל רון איננה רופאה, תזונאית, דיאטנית או נטורפתית, ושירותי היעוץ והליווי מתבססים על ידע אישי ונסיון מצטבר. יש לראות את הכתוב באתר זה כהמלצה בלבד, ובשום אופן אין לראות בו תחליף לטיפול מסוג כלשהו.